בתקופה האחרונה הלכתי לכמה סדנאות וכנסים, ובשלב מסוים שמתי לב שאני כבר מכירה הרבה מהתכנים שמדברים עליהם. אבל החלטתי שזה שאני יודעת, לא אומר שאין לי מה לקחת משם.
אם הגעתי לכנס הזה, אם אני יושבת בסדנה הזאת, כנראה שיש כאן משהו שאני צריכה לשמוע עכשיו. לא רק להנהן ולהגיד לעצמי: ״כן, את זה אני כבר יודעת״, אלא לבדוק מה מתוך הדברים האלה אני באמת חיה.
באחת הסדנאות דיברו על קורבנות. והתגובה הראשונה שלי הייתה כמעט אוטומטית: קורבנות? אני? אני אדם מודע. אני חוקרת את עצמי. אני עובדת עם תודעה ועם אנשים. מה פתאום שאני מתנהגת כמו קורבן?
אבל אז ניתנה שם דוגמה, ופתאום נפל לי אסימון ענק. הבנתי שיש מקומות שבהם אני בהחלט מתנהלת כקורבן של המצב - כקורבן של המלחמה, של מה שעברתי עם אבא שלי ושל המצב שאליו העסק שלי הגיע.
לא כי אני אחראית למלחמה או למה שקרה לאבא שלי, ולא כי הדברים האלה לא השפיעו עליי באמת, אלא כי בלי לשים לב הפכתי אותם להסבר לכך שאני לא יכולה לפעול אחרת כרגע.
פתאום ראיתי כמה אני מסתכלת על מה שקרה בחוץ, וכמה מעט אחריות אני לוקחת על החלק שעדיין נמצא בידיים שלי. וזה טלטל אותי.
איך יכול להיות שאני, שרואה בעצמי אישה חזקה, מודעת ועצמאית, מתנהלת בחלקים מסוימים בחיים ובעסק מתוך קורבנות?
אבל האסימון הזה לא נשאר רק בגדר הבנה. הוא הפך להיות האקשן אייטם שלי, הדבר שמוביל אותי עכשיו. כי מהרגע שזיהיתי איפה הוצאתי את הכוח שלי החוצה, יכולתי להתחיל להחזיר אותו אליי ולקחת מחדש אחריות על הפעולות שאני עושה בעסק.
מה שחשוב לי שתיקחי מכאן
קורבנות היא לא מי שאנחנו.
היא עמדה שאנחנו נכנסות אליה בלי לשים לב.
בעסק היא מתחפשת להיגיון.
השוק מוצף, לאנשים אין כסף, האינסטגרם לא חושף אותי.
השאלה שבאמת אני רוצה שנשאל:
האם אני מכירה במציאות, או משתמשת בה כדי להסביר למה אין לי מה לעשות?
וממש חשוב לדעת:
לקחת אחריות זה לא לקחת אשמה.
ולפעמים האחריות היא דווקא לנוח.
אף אחת לא אומרת על עצמה: אני קורבן
מי אומרת על עצמה: ״אני קורבן״? כמעט אף אחת. יש משהו במילה הזאת שמיד גורם לנו להתרחק ממנה.
מה פתאום קורבן? אני אישה חזקה, עצמאית ומודעת. אני מתמודדת, פועלת, לומדת ומנסה כל הזמן לשנות ולשפר. אבל קורבנות היא לא בהכרח מי שאנחנו.
קורבנות היא עמדה שאנחנו יכולות להיכנס אליה בתוך סיטואציה מסוימת, בלי לזהות שזה מה שקורה לנו. אנחנו לא אומרות לעצמנו: ״עכשיו אני בוחרת להיות קורבן״. זו מחשבה אוטומטית שמופיעה בתוכנו ומיד מסתכלת החוצה. היא מחפשת מי אשם, מי היה צריך להתנהג אחרת, מה במציאות מונע מאיתנו להתקדם ולמה כרגע אין לנו באמת מה לעשות.
לפעמים היא נשמעת כמו האשמה: ״בגללו אני מרגישה ככה.״ ״היא הרסה לי את כל היום.״ ״אם הם היו מתנהגים אחרת, הכול היה נראה אחרת.״
ולפעמים היא נשמעת כמו הסבר הגיוני: ״זו פשוט לא התקופה.״ ״אין לי מספיק זמן.״ ״אני מחכה שהדברים קצת יירגעו ואז אתחיל.״
הרבה פעמים יש אמת במה שאנחנו אומרות. מישהו באמת פגע בנו, המציאות באמת השתנתה והתנאים באמת לא פשוטים. ועדיין, אנחנו יכולות להיות צודקות לחלוטין לגבי מה שקרה ולהיכנס בתגובה שלנו לעמדה קורבנית.
הקורבנות לא נמצאת בעצם הכאב או הקושי. היא מתחילה כשאנחנו מאמינות שמה שקרה לקח מאיתנו את האפשרות לבחור מה נעשה מכאן.
כתבתי על כך גם בפוסט איך לא אמרו לי את זה קודם? עיוותי חשיבה ותודעה נשית, כי המחשבות האוטומטיות שלנו לא תמיד מראות לנו את כל המציאות. לפעמים הן בונות הסבר כל כך משכנע, שאנחנו כבר לא עוצרות לבדוק אם קיימת גם אפשרות אחרת.
איך קורבנות נכנסת איתנו לעסק
בעסק, הקורבנות לא תמיד נראית כמו רחמים עצמיים. לפעמים היא נשמעת מאוד מקצועית, מחושבת ואפילו הגיונית.
- ✦האינסטגרם לא חושף אותי
- ✦השוק מוצף
- ✦לאנשים אין כסף עכשיו
- ✦ה-AI מאיים על העסק שלי
- ✦אף אחת לא מגיבה לתוכן שלי
- ✦המצב במדינה לא מאפשר לאנשים להתחייב
יכול להיות שחלק מהדברים האלה נכונים.
אבל כאן מגיעה השאלה החשובה: האם אני מכירה במציאות, או משתמשת במציאות כדי להסביר לעצמי למה אין לי מה לעשות?
כשאני פועלת מתוך קורבנות, לעומת כשאני לוקחת אחריות:
- ✦לאנשים אין כסף, אז אין טעם שאציע: יכול להיות שאנשים מתנהלים אחרת. איך נכון לי להציע עכשיו?
- ✦האינסטגרם לא חושף אותי: מה אני יכולה לשנות בתוכן או בדרך שבה אני מגיעה לקהל?
- ✦ה-AI מאיים על העסק שלי: איך אני יכולה לפעול בהתאם ולגייס את הבינה המלאכותית לטובתי?
- ✦יש כל כך הרבה נשים שעושות את מה שאני עושה: מה יש לי לומר ולהביא בדרך שהיא שלי?
- ✦עכשיו אוגוסט, מלחמה, כולם בחו״ל, מי קונה עכשיו: המציאות מורכבת, מה אני עדיין יכולה לעשות בתוכה?
יש הבדל בין להבין שהשיווק שלנו לא עובד כרגע, לבין להחליט שאין לנו שום יכולת להשפיע עליו.
כתבתי על כך גם בפוסט איך משווקים עסק ב-2026?, כי שיווק בעולם משתנה דורש מאיתנו להכיר במציאות, אבל לא למסור לה את ההגה.
הנסיבות משפיעות על העסק שלנו, אבל הן לא חייבות לנהל את כל הבחירות שלנו בתוכו.
המחיר שאנחנו משלמות כשאנחנו משאירות את הכוח בחוץ
לעמדה הקורבנית יש לפעמים רווח קטן ומיידי. היא מאפשרת לנו להרגיש לרגע שאנחנו בסדר.
אני בסדר, האלגוריתם הוא הבעיה. אני בסדר, הלקוחות הן הבעיה. אני בסדר, המצב במדינה הוא הבעיה.
ויש בזה משהו מנחם, כי אם הבעיה נמצאת בחוץ, אני לא צריכה לפגוש את האפשרות שאולי משהו בהתנהלות שלי צריך להשתנות. אבל אם אנחנו מגרדות עוד קצת את פני השטח, מתחת ל״אני בסדר״ הזה מסתתר הרבה פעמים משפט אחר:
הכוח שלי נמצא אצלם.
אם האלגוריתם יחליט אם יראו אותי, אם הלקוחות יחליטו אם אני מרגישה בעלת ערך ואם המצב בחוץ יחליט אם מותר לי להתקדם, לא נשאר לי הרבה כוח לפעול. ולכן אני אחכה.
- ✦שהמצב יירגע
- ✦שהקהל יגיב
- ✦שתגיע המוטיבציה
- ✦שהתנאים יהיו נכונים
- ✦שמשהו בחוץ ייתן לי סימן שאפשר להתחיל
ובזמן שאני מחכה מגיעים התסכול, הרחמים העצמיים, הכעס, ההצטדקות והתחושה הזאת של ״אכלו לי, שתו לי״, לפעמים במסווה של ״אבל אני צודקת״.
ויכול להיות שאני באמת צודקת. אבל השאלה היא איזה מחיר אנחנו משלמות כדי להישאר צודקות. המחיר יכול להיות תקיעות, חוסר אנרגיה, פחות יצירתיות, פחות יוזמה ותחושה שאין לי שום יכולת להשפיע.
חוסר אונים הוא בדיוק זה: חוסר בכוח. און הוא כוח.
בפוסט עסק שפועם בקצב שלך כתבתי על הקשר בין המצב הפנימי שלנו לבין הדרך שבה אנחנו מנהלות את העסק. אנחנו יכולות לבצע בדיוק את אותה פעולה, אבל האנרגיה שממנה נפעל תשפיע על הדרך שבה נעשה אותה ועל מה שנצליח לראות.
לקחת אחריות לא אומר לקחת אשמה
זה אולי הדיוק החשוב ביותר בתוך השיח הזה. לקחת אחריות לא אומר שהכול באשמתנו.
לא בחרנו בכל מה שקרה לנו. יש מצבים כואבים, מורכבים ולא הוגנים. יש מלחמה, אובדן, משברים, שינויים כלכליים ואנשים שמתנהגים אלינו בדרכים שלא מגיעות לנו. אחריות היא ממש לא הכחשה של המציאות, והיא גם לא האשמה עצמית.
לקחת אחריות זה קודם כול לומר: בואי נסתכל על המציאות, ממש כמו שהיא.
לא להתווכח איתה. לא לייפות אותה. לא להעמיד פנים שהכול בסדר. וגם לא להישאר רק בתוך השאלה למה זה קרה לי.
אישה שלוקחת אחריות יכולה לומר: זה מה שקרה. זה כואב לי. זה השפיע עליי. לא רציתי את זה ולא בחרתי בזה. ועכשיו, בתוך המציאות הזאת, מה כן נמצא בידיים שלי?
לפעמים האחריות תהיה לפעול ולפעמים היא תהיה לעצור ולנוח. אם אני עייפה וזקוקה למנוחה, אני יכולה לבחור לנוח. לא לומר לעצמי שאין לי ברירה ולא לכעוס על כל מי שגרם לי להגיע למצב הזה, אלא להכיר בצורך שלי ולקחת עליו בעלות.
גם שנ״צ, או פשוט לשבת רגע ולנוח, הם פעולה אחראית כשאנחנו בוחרות בהם ולא מוותרות על עצמנו.
המהפך: מבעלות על הבעיה לבעלות על הפתרון
בעלת עסק אחראית היא לא מישהי שהכול עובד לה. היא גם לא מישהי שתמיד יודעת מה לעשות, אף פעם לא מפחדת ולא מושפעת ממה שקורה בחוץ.
היא מישהי שמוכנה לעצור ולבדוק את החלק שלה, בעיקר כשדברים לא עובדים.
- ✦אם השיווק לא מביא תוצאות, היא לא חייבת להאשים את עצמה, אבל היא מוכנה לבדוק אותו
- ✦אם אנשים לא קונים, היא בודקת אם ההצעה ברורה, אם היא מדברת אל הצורך שלהם ואם היא בכלל הציעה אותה מספיק
- ✦אם היא מתכננת שוב ושוב ולא פועלת, היא לא מסתפקת ב״אין לי זמן״. היא שואלת מה באמת קורה לה רגע לפני הפעולה
- ✦ואם הסרטון לא מושלם, היא יכולה לבחור להעלות אותו כמו שהוא
אחריות היא המעבר מהסברים לפתרונות, ומהפתרונות לפעולה.
לא מתוך לחץ. לא מתוך ״אני חייבת״. לא מתוך עוד מרדף אחרי הזנב של עצמנו. אלא מתוך ההבנה שהחיים והעסק שלנו ראויים לכך שנהיה נוכחות בהם וניקח חלק פעיל ביצירה שלהם.
וזה החיבור מבחינתי ליצירת מציאות. יצירת מציאות אינה אמונה שאנחנו שולטות בכל מה שיקרה לנו. היא היכולת להפסיק לחכות שהמציאות החיצונית תשתנה לפני שנסכים לבחור מחשבה, אנרגיה או פעולה חדשה.
כתבתי על כך בהרחבה בפוסט יצירת מציאות: איך זימנתי מציאות ותוך חודש וחצי הגענו כל המשפחה לתאילנד ליותר מחודש.
אנחנו לא שולטות בכל מה שקורה, אבל אנחנו יכולות לבחור מי נהיה בתוך מה שקורה ומה נעשה מכאן.
איך מתחילות להחזיר את הכוח אלינו?
לא צריך להפוך את זיהוי הקורבנות לעוד סיבה לשפוט את עצמנו. המטרה היא לא לתפוס את עצמנו ״על חם״ ולהגיד: הנה, שוב הייתי קורבנית.
המטרה היא לזהות בעדינות את הרגע שבו הכוח שלנו יצא החוצה, ולבדוק איך אנחנו יכולות להחזיר אותו אלינו.
בחרי סיטואציה אחת שמעסיקה אותך בעסק. משהו שלא עובד כפי שרצית, משהו שאת כועסת עליו או מקום שבו את מרגישה תקועה.
ושאלי את עצמך:
- ✦מה קרה במציאות, ומה הסיפור שאני מספרת לעצמי על מה שקרה? נסי להפריד בין העובדות לבין הפרשנות, ההאשמה או התירוץ שנוספו אליהן
- ✦על מה אין לי שליטה בתוך הסיטואציה הזאת, ומה בכל זאת כן נמצא בידיים שלי?
- ✦איזו בחירה אחת ופעולה קטנה יכולות להחזיר אליי את הכוח עכשיו?
זו לא חייבת להיות פעולה גדולה. אולי לשלוח את המייל שחיכית איתו. להעלות את הסרטון גם אם הוא לא מושלם. להציע את השירות שלך. לבדוק מחדש הצעה שלא נמכרת. לבקש עזרה. או לבחור לנוח היום ולחזור מחר, בלי אשמה ובלי להיעלם מעצמך.
רגע לפני שאת ממשיכה הלאה
אל תשאירי את זה רק כפוסט שקראת והסכמת איתו. פתחי עכשיו את הפתקים בטלפון וכתבי לעצמך:
מהו מקום אחד בחיים או בעסק שאני מתחילה לחקור בתוכי סביב קורבנות אל מול לקיחת אחריות?
לא צריך לפתור עכשיו את כל הסיטואציה ולא להאשים את עצמך על מה שתגלי. רק לזהות מקום אחד שבו אולי השארת את הכוח שלך בחוץ, ולבחור מה את רוצה לעשות איתו עכשיו.
וזו בדיוק העבודה שאנחנו עושות במעבדה הקוסמית, יום אחרי יום. חמש עד עשר דקות של הקשבה פנימה, ובחירה אחת קטנה בכל פעם.
כי שינוי לא מתחיל מהרגע שבו הבנו הכול. הוא מתחיל ברגע שבו הסכמנו לראות משהו שלא ראינו קודם ולבחור בתוכו אחרת.
שאלות נפוצות
למה העסק שלי תקוע למרות שאני עושה הכול נכון?
לפעמים התשובה לא נמצאת באסטרטגיה אלא בעמדה שממנה אנחנו פועלות. כשאנחנו מסבירות לעצמנו שהמצב, האלגוריתם או השוק הם הסיבה שאי אפשר להתקדם, אנחנו בלי לשים לב מוסרות את הכוח החוצה. התקיעות היא לעיתים קרובות התוצאה של זה, ולא של חוסר ידע.
מה ההבדל בין לקיחת אחריות לבין האשמה עצמית?
האשמה עצמית אומרת שהכול קרה בגללי. אחריות אומרת משהו אחר לגמרי: זה מה שקרה, זה השפיע עליי, לא בחרתי בזה, ועכשיו מה כן נמצא בידיים שלי. אחריות לא מכחישה את המציאות ולא דורשת להרגיש אשמה כדי לפעול.
איך יודעים שאני בעמדה קורבנית בעסק?
הסימן הכי ברור הוא כשההסבר שלי למה אי אפשר להתקדם מרגיש הגיוני לחלוטין, ובכל זאת אני לא פועלת. משפטים כמו ״זו לא התקופה״, ״אין לאנשים כסף״ או ״האינסטגרם לא חושף אותי״ יכולים להיות נכונים, והשאלה היא אם אני מכירה בהם או משתמשת בהם כדי להסביר למה אין לי מה לעשות.
האם קורבנות זה אותו דבר כמו להיות קורבן של משהו אמיתי?
לא. הכאב והקושי אמיתיים, והם לא הופכים אישה לקורבנית. הקורבנות מתחילה רק ברגע שבו אנחנו מאמינות שמה שקרה לקח מאיתנו את האפשרות לבחור מה נעשה מכאן.
מה עושים כשבאמת אין תנאים טובים לעסק?
מכירים במציאות ולא מתווכחים איתה, ואז שואלים מה בכל זאת נשאר בידיים שלי בתוך המציאות הזאת. לפעמים התשובה היא פעולה קטנה, ולפעמים היא דווקא לבחור לנוח. גם מנוחה שנבחרת מתוך הכרה בצורך היא פעולה אחראית.
מאיפה מתחילים?
בוחרים סיטואציה אחת בעסק שמרגישה תקועה, ומפרידים בין מה שקרה בפועל לבין הסיפור שאנחנו מספרות על מה שקרה. משם בודקים על מה אין שליטה, ומה בכל זאת כן נמצא בידיים שלנו.
