איך יצרתי מציאות של חופש, והגעתי לתאילנד בדיוק בזמן הנכון

לפני שנתיים וחצי, רגע לפני גיל 50, שאלתי את עצמי מה אני רוצה ואיך לחגוג.

אני חוגגת את ימי ההולדת שלי, כי בעיניי היום שבו נולדנו הוא יום מאוד משמעותי ואני רוצה להתייחס אליו (אבל זה נושא שנעמיק בו בפוסט אחר). והרגשתי שהפעם 50 צריך להיות משהו גדול. וגם אם כל שנה ביום ההולדת אני עושה משהו אחר, עם חברה, עם אחד הילדים או עם ציון, הפעם הרגשתי שזה צריך להיות משהו משפחתי.

אז התחלתי לשאול את עצמי, לחלום בגדול, לחלום את החלום הכי גדול שאני יכולה: מה את באמת רוצה? איך את רוצה לחגוג את יום ההולדת שלך?

והפנטזיה הגיעה. חודש וחצי של טיול למזרח. רציתי לשלב אותו עם טראק, מעבר בין מדינות, וכמה שבועות מנוחה בתאילנד. זה היה החלום.

רק שהחלום הצריך כל מיני דברים. כסף, לדוגמה. או זמינות של הילדים ושל ציון. ואני מזכירה את התזמון, שאנחנו רגע לפני מלחמה, שני ילדים בצבא וכולי. אבל לא ראיתי כלום בעיניים, רק חשתי פרפרים בגוף מהרעיון, והתרגשות גדולה מהחוויה.

וכך זה התגלגל בדמיוני, וייצר חוויה של התרגשות בכל פעם שחשבתי על יום ההולדת שלי, או בכלל על יום הולדת משפחתי שונה ואחר.

הסיפור האישי שלי על יצירת מציאות: איך חלמתי על תאילנד רגע לפני גיל 50, איך המלחמה השכיחה ממני את החלום, ואיך בסוף הגעתי לשם עם כל המשפחה ביוני. ובתוך זה, העקרונות המעשיים לבריאת מציאות:

• ✦יצירת מציאות בריאה היא לא לחשוב, היא להרגיש. רגש ותחושת גוף, לא מאמץ מנטלי.
• ✦כדי שמשהו יתקיים במציאות שלנו, צריך לתת לו מקום בתודעה ולרטוט את הרגש כאילו זה כבר קרה.
• ✦ויזואליזציה, לראות בעיניים את המציאות שאנחנו רוצות, היא כלי חזק. לכן לוח חזון עובד.
• ✦לחיות את העתיד בהווה: להתרגש ממנו עכשיו, לדבר אותו עכשיו, ולזהות את הערך שהוא מביא ולחיות אותו כבר היום.
• ✦יצירת מציאות היא עבודה. היא לא חייבת להיות קשה, אבל היא כן דורשת אותנו כל יום.

ואז נכנסנו למלחמה, והחלום נעלם לי מהתודעה

נכנסנו למלחמה, שכמובן השכיחה ממני כל מחשבה על יום הולדת. הכניסה לסטרס, מתח, אתגרים נוספים, ומי חשב בכלל על תאילנד, או על יום הולדת.

אבל כמו שאמרתי, יום הולדת זה יום שאני מקדישה לו הרבה תשומת לב, וכל שנה חוגגת אותו בצורה שעושה לי טוב. ולכן ב-2024, יום הולדת 49, חגגתי עם חברה בצלילה עם דולפינים באילת. יום כיפי ממש, מלא בזמן איכות ובהנאה צרופה. זה יום שאני לא מדלגת עליו, אלא מתייחסת אליו כמשהו שאני רוצה לציין, לחגוג את החיים.

וממש ככה, כל שנה אני מציינת את יום ההולדת. לא יום לפני, לא אחרי, לא משנה מתי זה מתקיים בשבוע. עוצרת הכל כדי לחגוג לי. כל שנה עם חברה אחרת, כל שנה בחוויה אחרת, כל פעם אני עושה בהנאה ובהתרגשות משהו לטובתי, להנאתי, להתרגשותי.

ואנחנו בתוך מלחמה, וכל פעם יש אתגרים אחרים בתוכה. ויום הולדת 50 מתחיל להגיע בצעדים גדולים, והמרחק ביני לבין תאילנד לא מתכנס בכלל. לא יושבת, לא מתרגשת, לא חושבת על זה. זה לא נמצא לי במודעות, גם לא בתת המודע.

וכדי שדברים יהיו במציאות שלנו ויתגשמו, יש לתת להם מקום בתודעה שלנו. וכשאנחנו לא מאמינים שזה יקרה, אז מה לדעתכם יקרה? נכון. זה לא יתממש.

ועוד מעט נדבר על כמה עקרונות, איך יצירת מציאות מתממשת.

המשבר שהגיע יחד עם גיל 50

אז לא רק שיום הולדת 50 מתחיל להגיע, הוא מגיע עם משבר גדול שהתחיל כבר כמה שנים קודם. התחיל לחלחל פנימה, התחיל להיכנס עוד ועוד, מבלי ששמתי לב או נתתי לו תשומת לב.

מה הכוונה. התחילה אכזבה מהגוף. התחיל להגיע ייאוש מהפנים שנפולות, מהשיער המדלדל, מהשומן שלא משתחרר, ומפערים שחוויתי אל מול המקום שבו הגעתי בחיים. זה לא סותר את הכרת הטוב שהגעתי אליה, אבל עם זאת, הרגשתי שמאוד מורכב לי להסתכל על המראה, לאהוב, להתחבר.

והייתי בהכחשה מוחלטת לגיל שלי. עד כדי כך שאסור היה להגיד בת כמה אני. לא דיברתי על "המספר", לא דיברתי ולא הזכרתי את הגיל. עד כדי כך שאפילו הבן הצעיר שלי, בן 13, לא ידע בת כמה אני, ואסור היה לדבר על זה. הכל היה מתובל בהומור ובצחוקים, אז זה לא נראה משהו רציני. אבל מתחת לפני השטח זה היה הרבה יותר רציני ממה שחשבתי.

יוני 2025, תקיפה איראנית, ואנחנו רגע לפני יום ההולדת שלי, 50. אבל את מי זה מעניין בכלל בתוך המלחמה, שלא ברור כמה זמן היא תארך. לבסוף היא ארכה פחות משבועיים, אבל התארגנות לתאילנד לא נראתה באופק.

והרגשתי שככל שמגיע יום ההולדת שלי, כך אני נכנסת ליותר דיכאון. מתכנסת לתוך עצמי, לא מארגנת לעצמי כמו כל שנה חגיגה של עשיית הטוב למען עצמי. ואני לא מתכוונת לדלג, אבל לא רוצה לבלות עם חברות, לא רוצה עם הילדים, לא עם ציון. וממש כמו דובי, לא לא לא. מעין כעס, מרד, תסכול. והאנרגיה שלי הולכת ויורדת ככל שמתקרב יום ההולדת.

אני מצלמת סרטון יום הולדת, כביכול הומוריסטי, אבל בכלל לא. כי כל דבר שאנחנו עושים הוא ביטוי של חלקים עמוקים בתוכנו, גם אם נדמה לנו שזה כאילו בצחוק. והסרטון הוא: גיל 50 דופק בדלת בדמות בלון מספרים, ואני בורחת ממנו, נכנסת למיטה, מכסה את הראש עם השמיכה, והוא מופיע שם בכל מקרה.

ברחתי לפראג ביום ההולדת ה-50 שלי

עובר יום הולדת 50, ואני בורחת לפראג. מחליטה שאני לא יכולה להיות פה, חייבת לברוח. ואכן, מבלה עם עצמי, לבד בפראג, ביום הולדת 50. הכי מרים גבה, הכי לא קשור, הכי מפתיע את הסביבה, אבל אני בהיי שלי. מתעלמת מהקולות בראש ומהקולות של הסביבה.

ויוצאת למסע של שנה של חיבור מחדש לעצמי ולגיל שלי. והמסע הזה כולל קבלה של הפערים, חמלה על הגוף, רכות עם הפנים, והסתכלות מחדש על החיים שלי. שנה שאולי נכתבת פה בשורה, אבל היא עוצמתית ומשמעותית, עם הרבה עליות ומורדות. וגם על זה יהיה פוסט נפרד.

אבל החלום של תאילנד עדיין כאן. בועט, נחלם, נחווה, נרגש, וקיים. אבל בחלקים יותר עמוקים בתודעה, כי שוב, מספיק כסף עדיין לא ברור מאיפה יגיע.

חייתי את תאילנד דרך התמונות של הילדים

בינתיים איתי וצפנת משתחררים מהצבא וטסים לתאילנד. ואני, דרכם ודרך התמונות שלהם, חווה וחשה את תאילנד.

אני לא סתם משתמשת במילים האלה, חווה וחשה:

• ✦חוויה מעוררת רגש.
• ✦תחושה מעוררת את הגוף.

ואלה הם חלק מהדרך לייצר מציאות, תכף נגיע לזה.

הטראק שקרה בלי שיכולתי בכלל לתכנן אותו

זוכרים שהחלום היה לעשות ביום ההולדת שלי טראק? אז כדי שזה יהיה אקסטרים, באותה השנה גם קיבלתי הצעה לעשות את הקילימנג'רו. ומי שלא מכיר, הר בגובה 5,900 מטר בטנזניה. הזיה שעשיתי אותו, ועברתי שם חוויות. גם על זה נכתוב פוסט נוסף.

אז החלק הזה ביצירת המציאות, שזה התקיים גם מבלי שבכלל יכולתי לחשוב, לרצות, לחלום או להבין איך זה יהיה. וגם זה, אגב, כדאי להיות מדויקות בבקשה שלנו. אני רציתי לעשות טראק, ובמציאות שלי לא היה לי ברור איך זה יהיה. השארתי את זה יותר אפור, מעומעם. ואכן, כך זה קרה. הבורא הביא לי את זה כמו שהוא חושב שנכון שאחווה את הטראק.

החלום נבנה, ואז ההזמנה שכתבתי בקורס תטא הילינג

חודש וחצי אחר כך, שוב תקיפה מאיראן, פורים, פסח, ואני חווה את תאילנד דרך התמונות של איתי וצפנת כל יום, וחיה בתאילנד דרכם. מתרגשת מהתמונות, שמחה עבורם, הם מספרים ואני נרגשת. הרגשות האלה, אלה הדבר שאני רוצה להתעכב עליהם.

הרבה פעמים חושבים שיצירת מציאות היא לחשוב. יצירת מציאות בריאה היא לא לחשוב, היא להרגיש. ואנחנו הרבה פעמים מתבלבלים. להרגיש זה לחוות דרך תחושות גוף, וזה לא יכול להיות מאומץ, זה מגיע בצורה טבעית, כי זה מחובר לחלקים עמוקים בתוכנו שמאמינים ברגש הזה.

לכן, לראות כל יום תמונות של תאילנד, להתרגש כאילו אני איתם, זו הייתה הוויזואליזציה שלי ליצירת המציאות שלי. כי לוויזואל, למה שאנחנו רואות בעיניים, יש משמעות ביצירת המציאות, ביכולת שלנו להאמין שזה כבר כאן, נוכח במציאות שלנו.

וכך, תוך כדי התקיפה מאיראן, ציון במילואים, שירה בקבע אינטנסיבי, הבנים בתיכון ואין לי מושג מה ואיך, פתאום זה קרה. הבנתי שביוני אנחנו נהיה בתאילנד.

ואתם לא תאמינו לעוד משהו שאני אספר לכם. רגע לפני התקיפה מאיראן, ב-28.2, עשיתי קורס תטא הילינג. לקראת סיום, המנחה מסבירה איך לכתוב הזמנת מציאות, ומבקשת לכתוב 5 דברים קונקרטיים שאנחנו רוצות שיקרו השנה. ואני כותבת בסעיף הראשון:

בואו נסדר רגע את התזמון. באותו הלילה מתחילה התקיפה מאיראן. אנחנו 3 חודשים מיוני. ועדיין המצב הכספי שלנו אותו הדבר כמו לפני שנה.

אבל מה שקורה אחר כך זה שפתאום, במהלך אפריל, אני מבינה שאני נוסעת. איך, עם מי, כמה ולמה, לא ברור לי. באפריל אני מתחילה לשים סימני שאלה, להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, להתחיל לגלגל את הרעיון של הנסיעה, מתחילה לחשוב איך זה כן יכול להיות. ולא רק יכול להיות, אלא יקרה, ביוני.

ב-1.5 קנינו כרטיסים, וב-18.6 נסענו לתאילנד.

והגענו לתאילנד בגיל 51. כאילו שנה אחרי החלום שלי, אבל בתזמון הכי מדויק והכי נכון. בדיוק כמו הטראק, הבורא הביא לי את זה בדיוק מתי ואיך שהיה נכון שאחווה אותו.

איך זה קרה? העקרונות של יצירת מציאות

בואו נדבר על זה ברמה הרוחנית התודעתית, איך זה קרה.

• ✦הייתי מוכנה להיות פתוחה לחשוב על כל האופציות איך זה יקרה. ברגע שמשהו נפתח ולא הייתי "מוכנה" לשמוע לא, המוח התחיל למצוא פתרונות איך זה כן יקרה. למרות האילוצים של כולם.
• ✦חייתי את תאילנד חצי שנה. אחד הדברים החשובים ביצירת מציאות הוא להרגיש כאילו אנחנו כבר הגשמנו את המציאות. ולראות את התמונות של תאילנד, בנופים, בים, עם הקוקוס, עם התצפיות והשקיעות, כל פעם על ידי איתי וצפנת, מהתמונות ששלחו בקבוצה המשפחתית, אני כבר חייתי שם. בתת מודע ובמודע אמרתי לעצמי, איזה מדהים.
• ✦הייתי שם לפני שזה קרה במציאות. מה הכוונה. כדי לייצר את המציאות אנחנו צריכות להרגיש כאילו המציאות הזו כבר התקיימה. אני יודעת שזה החלק הקשה להבנה, בואו נעבור על זה שלב שלב. העולם מתקיים ברטטים, אנרגיה, רגש. כדי שמשהו יתקיים במציאות שלנו, אנחנו צריכות לרטוט את הרגש הזה.

אם אני רוצה להיות בתאילנד, והרטט הוא התרגשות להיות שם, אבל בפועל אני לחוצה איך זה יקרה, הרטטים לא מתיישרים אחד לשני. רטט של "איך זה יקרה" הוא רטט נמוך מהרטט של התרגשות, ולא תיווצר מציאות כזו.

ולכן, כשאנחנו רוטטות, מרגישות כאילו זה כבר קרה, לפתע, פתאום, המציאות מתקיימת אל מול עינינו. מטורף, לא?

אם המציאות שאנחנו רואות אל מול עינינו לא תואמת את החלומות שלנו, תדעו שכנראה בתת המודע אנחנו עדיין לא מאמינות שזה יקרה.

לכן, אנחנו רוצות לחוות את המציאות העתידית עכשיו. להתרגש עכשיו, לחיות את החופש שאני אחווה בתאילנד עכשיו, היום, בארץ, תוך כדי התקיפה מאיראן. איך? זו בדיוק העבודה התודעתית. זה בדיוק הדבר.

• ✦לא חווים את העתיד.
• ✦חיים עכשיו את העתיד.
• ✦מתרגשים עכשיו ממנו.
• ✦מדברים אותו, עכשיו.

אני בתאילנד: לדבר את העתיד בהווה

אני זוכרת שכשאמרתי שאני נוסעת לתאילנד, כשהדברים התחילו להיבנות פרקטית בראש שלי, כל הזמן אמרתי: אני ביוני בתאילנד. אני בתאילנד. אני בתאילנד.

• ✦לא "אהיה בתאילנד".
• ✦לא "אגיע לתאילנד".
• ✦אני בתאילנד. שזה אומר לבורא, ליקום: אני כבר בתאילנד.

הכללים שלי ליצירת מציאות

אז בואו נסכם את הכללים ליצירת מציאות:

• ✦ויזואליזציה. לראות בעיניים את המציאות שאנחנו רוצות להיות בה. לכן לוח חזון הוא כלי מאוד חזק ומאוד משמעותי ליצירת מציאות.
• ✦להרגיש. רגש מייצר את בריאת המציאות. אם אני מרגישה לחץ, זה לא יגיע.
• ✦תחושות. כל פעם שאנחנו חושבות על העתיד, אנחנו רוצות לברוא. ממש הגוף צריך להגיב, על ידי פרפרים, צמרמורת, התרוממות רוח.
• ✦לחיות את העתיד בהווה. עכשיו זה כבר קורה. אבל שימו לב למה שתקבלו ממנו. העתיד שלי, להרגיש את תאילנד, היה חופש ומשפחתיות. חייתי את החופש באמצע התקיפה מאיראן. הביחד שלנו כמשפחה היה דרך שיחות משפחתיות בוידאו, דרך התרגשות מכל ארוחה משותפת בארץ, מכל רגע שאני מבלה עם הילדים, עכשיו, בארץ.
• ✦לדבר את העתיד בהווה. אני בתאילנד. למרות שאני יורדת למכולת, אני בתאילנד. למרות שעכשיו אני עושה ניקיון לקראת פסח, עכשיו אני בתאילנד. למרות שהמציאות מראה לי משהו אחר.
• ✦וכל יום, כל יום, כל יום, לעבוד על לחיות בתאילנד. זה לא אומר שאני צריכה לנסוע לים שעה וחצי. זה הדמיון שלנו, הוא כבר שם. בכל שנייה אנחנו יכולות להיות בתאילנד, בדמיון. אם מבחינתי תאילנד, כמו שאמרתי, זה חופש, אז לדמיין ולהרגיש את החופש, עכשיו. והדמיון הוא יוצר המציאות, זה כלי מאוד חזק כשאנחנו מחברות אליו את הדיבור בהווה, את התחושה, את הרגש.

יצירת מציאות היא עבודה

אבל אם אני רוצה לשנות את החיים, או שמשהו יתקיים בחיי, אני רוצה לעבוד על זה כדי שזה יקרה.

אנחנו לא יושבות רגל על רגל ומחכות שזה יקרה. זה אומר לדמיין, להרגיש, לחוש, לחיות את הערך שהדבר מביא לנו.

שאלות ותשובות על יצירת מציאות